תוכנית האפוטרופסות ע"ש דבורה פישר ז"ל

מה זה אומר להיות אפוטרופוס?

במקרים שבהם אין הורה, דוד או אח בוגר שיכול לשאת באחריות הבסיסית – המדינה ממנה את ילדים בסיכוי כאפוטרופוס לגופו ולרכושו של הילד. זה נשמע טכני, אבל בפועל זו שליחות אנושית.
האפוטרופוס שלנו לא רק חותם על טפסים. להיות האפוטרופוס זה להיות שם יחד, ברגעים המשמחים והמורכבים של החיים. זה לבוא לביקור בפנימייה, לדעת מה משמח אותו וגורם לו לחייך, לוודא שהוא מקבל טיפול שיניים, שיש לו משקפיים חדשים, שיש לו טלפון נייד ולהיות זמין לו גם באמצע הלילה לשיחה כשחלם חלום רע ולא היה לו עם מי לדבר, ובעיקר – הוא זה שמחזיר לילד את הידיעה שיש בעולם מישהו שדואג לו.
האפוטרופוסים שלנו מלווים כיום כ‏־120 ילדים ובני נוער בגילאי 6-19, הגדלים בפנימיות בכל רחבי הארץ ומכל המגזרים של החברה הישראלית. הם נמצאים שם בכל החלטה גדולה וקטנה: מבתי משפט ועד ליווי לבקו”ם, ישנים על הכיסא ליד המיטה בבית החולים במידת הצורך, לוקחים פעם ראשונה לראות את הים והופכים כל אכילת פלאפל לטיפול רגשי משמעותי.
הם משמשים גם מגן משפטי וכלכלי, וגם לב שמחזיק קשר אישי, יציב ונוכח לאורך שנים.

“כשהגעתי לפנימייה הייתי בן תשע. לא היה לי אף אחד שיבוא לאסיפות הורים, אף אחד שיתקשר לבדוק אם אכלתי. כשאבנר נכנס לחיים שלי, לא האמנתי שהוא באמת ישאר. אבל הוא חזר שוב ושוב, גם כשהייתי כועס. הוא למד מתי לשתוק ומתי לדבר. היום אני בן 17. אני יודע שלא משנה מה יקרה, יש מישהו אחד בעולם שיהיה שם בשבילי.”

 דויד, בן 17

איך זה עובד

תכנית האפוטרופסות נולדה מתוך הבנה שילדים נעדרי עורף משפחתי שאין להם אפוטרופוס זקוקים למשהו אחר. לא רק למענה משפטי, אלא לדמות שמלווה אותם כמו משפחה. 
האפוטרופוס מתאם את כל הגורמים שמקיפים את הילד: הפנימייה, בית הספר, הרווחה, המשפחה הביולוגית כשיש, והרופא או הפסיכולוג המטפל. המטרה היא לוודא שהילד לא נופל בין הכיסאות, שהצרכים שלו נשמעים, ושהוא לא רק קיים במערכת, אלא נוכח באמת בחיים שלו.
המודל שלנו משלב עבודה טיפולית ורגשית יחד עם אחריות משפטית מלאה:

• קשר אישי מתמשך עם כל ילד – שיחות, ביקורים, שגרה אנושית.
• הגנה על זכויות משפטיות וייצוג מול הרשויות ובתי המשפט.
• מיצוי זכויות כלכליות וניהול תקציבים לטובת הילד בלבד.
• שיתוף פעולה מקצועי עם צוותי הפנימיות, גורמי רווחה ובריאות, ובני משפחה ביולוגיים במידת האפשר.

בשנת 2024 המדינה אימצה את מודל העבודה שלנו כמודל המוביל והראוי לאפוטרופסות טיפולית בישראל – כזה שמבוסס על קשר, אמון ורצף אנושי, ולא על ניהול טכני של תיקים, ומדובר במהפכה של ממש.

היום שאחרי

ביום שבו ילד אפוטרופסות מגיע לגיל 18, הצו המשפטי נגמר. הפנימייה נפרדת, הקצבה נעצרת, ומבחינת המדינה הוא כבר “בוגר עצמאי”. אבל במציאות, אלה דווקא השנים הכי פגיעות שלו.
רוב הצעירים בתכנית לא יכולים להשתלב במסגרות כמו גשר לעצמאות או במוסדות של משרד הבריאות מסיבות מגוונות. אין להם למי לחזור הביתה, אין מי שילמד אותם לפתוח חשבון בנק או לחתום על חוזה שכירות.  ואף אחד לא שם לב כמה מהר העצמאות הזאת הופכת לבדידות עמוקה. ומשם הדרך לרחוב היא לא מאוד ארוכה.
מתוך המקום הזה נולדה התכנית היום שאחרי. אנחנו לא עוזבים אותם ברגע שהצו נגמר, אלא בונים יחד איתם גשר לחיים הבוגרים: שיחות על פחדים, תכניות לימודים, חיפוש דירה, וגם ארוחה חמה כשהמקרר ריק.
האפוטרופוסים ממשיכים ללוות את הצעירים באותה מחויבות, אבל במינון חדש – לא כמי שמנהלים עבורם את החיים, אלא כמי שהולכים לצידם, עד שהם מצליחים ללכת לבד. 
היום שאחרי הוא לא עוד תכנית. הוא ההבטחה שאנחנו לא נמדדים לפי צו משפטי – אלא לפי כמה זמן נמשיך להאמין בילדים שלנו, גם כשהם כבר לא ילדים.