זיכרון ושיר

התבוסה במלחמת ששת הימים יצרה תחושת השפלה עמוקה אצל המצרים. לאחר סיום המלחמה החלו המצרים להתחמש מחדש ולשקם את כוחם הצבאי בסיוע
ברית המועצות. לאורך תעלת סואץ עמדו חיילים ישראלים ומצרים אלו מול אלו, כשרק תעלת מים צרה מפרידה ביניהם.
ב-8 במרץ ,1969 כתוצאה מהפגזה ארטילרית של המצרים על כוחות צה”ל לאורך תעלת סואץ, נהרגו עשרה חיילי צה”ל. האירוע הזה נחשב לאירוע שסימן את תחילתה של מלחמת ההתשה, ובעקבותיו הקים צה”ל את קו המעוזים (‘קו בר לב’) שבו היו חיילי צה”ל מוגנים מפני הארטילריה.
מלחמת ההתשה, כפי שכונתה תקופה זו, לא נועדה לכבוש שטחים או לשנות את המצב הקיים. מטרתה הייתה להתיש את כוחות צה”ל בהפגזות ופשיטת כוחות קומנדו מצריים, שנועדו לגרום להרג יומיומי של חיילי צה”ל, כדי להשיג אפקט פסיכולוגי מתמשך שיפגע במורל ובחוסן הלאומי של מדינת ישראל. כמעט מדי יום הופיעו בכותרות העיתונים שמותיהם ותמונותיהם של חיילי צה”ל שנהרגו במסגרת שירותם ב”תעלה”. תחושת האופוריה והניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים התחלפה לה אט אט בתחושת תסכול נוכח המלחמה המתמשכת וחסרת התכלית, שכל מטרתה להתיש.
מלחמת ההתשה הסתיימה בהסכם שביתת נשק ב-7 באוגוסט 1970. במהלך המלחמה נהרגו 367 חיילים ישראלים ולמעלה מ-10,000 חיילים מצרים.
באמצע שנות ה-60 הצטרפו שלושה חברים לגרעין נח”ל של השומר הצעיר. אחד מהם הלך לקצונה ומשם לשריון, אחד נשאר עם גרעין הנח”ל, ואחד התקבל ללהקה צבאית. ביום הראשון למלחמת ששת הימים נהרג קצין השריון אליעזר גרונדלנד (שכונה לשקה). במהלך מלחמת ההתשה נודע לאבי קורן, החבר שהלך ללהקת הנח”ל, כי חברו מהגרעין יוסף ריין (יוסק’ה) יורד לתעלה. קורן כתב את מילות השיר “יותר מזה אנחנו לא צריכים” כשיר זיכרון לחברו לשקה שנפל במלחמת ששת הימים וכשיר תפילה ליוסק’ה שיחזור.

לאחר שנפצע בתאונת אופנוע, עבר המלחין יאיר רוזנבלום תהליך החלמה ממושך שכלל מנוחה בבית הארחה בקיבוץ שפיים.
באחד הימים, לאחר שהשתעמם לשבת בחדרו, שוטט רוזנבלום בשבילי הקיבוץ עד שהגיע למועדון החברים, שם נתקל בחוברת זיכרון שהוציא הקיבוץ לזכרו של בן הקיבוץ – אלדד קרוק שנהרג במלחמת ששת הימים. כשדפדף רוזנבלום בין דפי החוברת נתקל בשיר שכתבה רחל שפירא על בן כיתתה תחת הכותרת “מה אברך.”
רוזנבלום קרא ונפעם מהטקסט, וביקש את אישורה של שפירא להלחין את השיר. כשזו נענתה לבקשתו הלחין רוזנבלום את השיר – וכך נולד אחד משירי הזיכרון הידועים והמושמעים ביותר.

מלחמת העצמאות היתה המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. המלחמה נמשכה כמעט שנתיים ללא הפסקה, מ 29 בנובמבר 1947 ועד ה 20 ביוני 1949 וגבתה מחיר עצום. מתוך 600,000 אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית, 6,367 נהרגו בקרבות, למעלה משליש מהם אזרחים. יישובים יהודיים נהרסו כליל, מאות נלקחו בשבי חלקם לא חזרו. אחד מכל 100 מאנשי היישוב נהרג במלחמה, המוות ביקר בכל עיר ויישוב, בכל שכונה. כמעט בכל בית.
תוך כדי הקרבות קרא חיים פינר, לימים חפר, סיפור על להקת בדרנים סינית המלווה את חייליו של מאו טסה טונג במהלך כיבוש סין בידי הקומוניסטים. חפר, פנה אל יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח והציע להקים להקה דומה כדי לעודד את החיילים. אלון הסכים ומינה את חפר למפקד הלהקה. כך הוקמה להקת הצ׳יזבטרון, חבורה של
אמנים, שחקנים, מוזיקאים ובדרנים שקיבץ חפר, ובהם שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר וחפר עצמו, שכתב את מרבית הטקסטים והמערכונים של הלהקה.
המטרה היתה להכניס מעט שמחה בין האימה והעצב ששררו. את השם הגה חיים חפר כשילוב בין המילה הפלמ”חניקית לסיפורי מדורה – צ׳יזבט לבין המילה
תיאטרון, וכך נולד לו הצ’יזבטרון. מלווים באקורדיון בלבד, שבעה גברים ואשה אחת, עשו את דרכם בין לוחמים ויישובים מבודדים, מעודדים את רוח הלוחמים והתושבים ומאפשרים להם בת שחוק קלה בתוך רגעי המתיחות והעצב. כשנה בתוך הקרבות, הוצגה תוכניתם השלישית של הצ׳יזבטרון, תכנית בידור בעלת השם הסימבולי-״הפלמחניק מחפש את המחר״. כבר בהופעת הבכורה שהתקיימה בבאר שבע בלט מבין כל שירי המופע שיר חדש שנקרא ‘שיר הרעות’.
בניגוד לשאר חומרי הצ׳יזבטרון, את מילות השיר כתב המשורר ואיש הפלמ”ח חיים גורי והלחין סשה ארגוב.

אופיו המלנכולי ומילות השיר היו שונות לחלוטין משאר מערכוני הלהקה שהיו מלאי הומור ונועדו לבדר. שיר הרעות נכתב תוך כדי הקרבות ביטא בצורה ברורה את
תחושת השכול והעצב ששררו בכל, במקביל לתחושת רעות ושותפות גורל בין אנשי היישוב.

עולם הזמר הישראלי מכיל שירים רבים שבהם מונצחים חיילים שנפלו בשדה הקרב – בין היתר על ידי תיאור חייהם של חיילים אלה בטרם נפילתם. גם בשיר “אנחנו מאותו הכפר” שכתבה נעמי שמר ב-1966, מובא תיאור אמיתי של סיפור חברותם העזה של שני חברים שמגיעים מאותו הרקע ומאותו המקום (“אותו הכפר”) עד שאחד החברים נהרג במלחמה והמוות במלחמה מפריד ביניהם. אך הדבר המפתיע הוא ששמר כתבה את השיר על שני החברים בעודם הם חיים.
בשנת 1964 פגשה שמר את זאב (זאבל’ה), עמית (סלוצקי) ויוסף (יוספל’ה) רגב (גרבר), עת שהו השלושה בפריז. זאב, עמית ויוסף רגב, שנולדו ב-1927 וגדלו במושב נהלל, היו חברים מילדות וחוו מסלול חיים דומה – שניהם שירתו בגולני במהלך מלחמת העצמאות, בהמשך שירתו יחדיו ב”יחידה 101″ (יחידת הקומנדו המיתולוגית), ולאחר מכן המשיכו השניים לשירות ב”מוסד.”
כאמור, כאשר נכתב השיר היו שני החברים בחיים, אך ב1973- התנדב זאב עמית להילחם במלחמת יום הכיפורים ונהרג מהפגזה מצרית בסמוך לתעלת סואץ. השיר, שנכתב כמשל על חברות ישראלית קרובה עד הדם, הפך למציאות עגומה.

בשנת 1989 נפגש יוני רועה עם חבר ילדות במסעדה בנתניה. רועה, יוצר ומלחין שכבר אז היו באמתחתו להיטים גדולים כגון “איזו מדינה” (בביצוע אלי לוזון) ו”בגלל הרוח” (בביצוע שלומי שבת), נשאל על ידי חברו מדוע אינו אומר שלום לאישה שחלפה לידם באותו רגע. רועה השיב שהוא שאינו מזהה אותה, ורק לאחר מכן התברר שהאישה היא אמו של חן ברוד – חברו של רועה מהתיכון שנהרג בתאונה מבצעית בגבול הצפון כארבע שנים לפני כן, כששירת כמפקד בגדוד “צבר” של חטיבת גבעתי. בראיון ל mynet-שנערך ב2011- סיפר רועה שהוא לא זיהה את אם חברו בשל השינויים שחלו בה באותן ארבע שנים. “פשוט לא זיהיתי אותה בהתחלה. השיער שלה
האפיר והמבט בעיניה שיקף את העצב הגדול שהיא חשה”. נסער ונרגש מהמפגש הלך רועה לביתו, התיישב ליד הפסנתר וכתב את השיר “פרי גנך”, או כפי שהוא מעיד – השיר פשוט בקע ממנו.

ב-1975 ראה אור אלבום הבכורה של אהובה עוזרי – “היכן החייל”. עוזרי, אז זמרת צעירה בראשית דרכה, בחרה לקרוא לאלבום כשמו של אחד השירים מתוך האלבום – “היכן החייל”. עד אותה תקופה, רוב השירים שנכתבו לזכר חללי מערכות ישראל – מ”שיר הרעות” ועד “אליפלט” – היו בסגנון הזמר העברי ישראלי. שירה של עוזרי (שהתחילה את דרכה המוזיקלית בגיל צעיר מאוד כמקוננת לנפטרים בטקסי אזכרה) היה הפעם הראשונה שנושא השכול הופיע כחלק מהמוזיקה המזרחית והים תיכונית.

במשך שנים רבות סיפרה עוזרי שהשיר נכתב על הבן של שכנתה מבלי לפרט ורק ציינה שמדובר בשיר שנכתב מנקודת מבט של אם הבוכה על בניה- שיר קינה של אם שמצפה ללא הרף לשובו הביתה של בנה החייל. רק בשנת 2013, קרוב ל-30 שנה לאחר שהשיר התפרסם, גילתה עוזרי (בריאיון שנתנה ל- mako) שהשיר נכתב למעשה על החייל עדי שורק (זביב) ז”ל, שנלחם במלחמת יום הכיפורים ונפל ב-18 באוקטובר 1973. שורק הקפיד לשלוח לבני משפחתו מכתבים על בסיס קבוע, וכאשר פסק זרם המכתבים מלהגיע חששו בני המשפחה שהנורא מכל קרה לבנם. שורק נחשב לנעדר במשך כחודש שלם, ורק לאחריו הודיעו הגורמים הצבאיים למשפחה שהוא נהרג. עוזרי, שגרה בשכנות לבית משפחתו של שורק בשכונת כרם התימנים בתל אביב, סיפרה בראיון על המפגשים עם אמו של שורק בתקופה שבה המתינה המשפחה לידיעה בנוגע לגורלה של בנם.

כבר מימי העלייה הראשונה היה ברור כי להתיישבות בארץ ישראל יהיה מחיר דמים כבד; מלחמת העצמאות גבתה מחיר עצום מהיישוב היהודי ואחד מכל עשרה מצא את מותו בקרב על הקמת המדינה. הנסיבות הללו הובילו לכך שנוצרה מסורת של הנצחת הנופלים ביצירה האמנותית על גווניה השונים – ציור, פיסול, תיאטרון, ספרות, שירה וזמר; החל מ’יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה’ וכלה באנדרטאות הרבות הפזורות בכל רחבי הארץ – חללי הקרבות והנופלים במאבק על יישוב הארץ זכו למעמד של גיבורים בתהליך ההנצחה הישראלי.

השיר “אליפלט”, אשר נכתב בידי נתן אלתרמן ללהקת גייסות השריון (1959), הציע אפשרות אחרת של הנצחה לנופלים – לא רק כדמויות של גיבורי-על אלא גם כדמויות בשר ודם.