בישראל חיים כיום מאות ילדים שאין להם בית חם עם אמא ואבא שמרגיעים ומחבקים, שהוריהם אינם מסוגלים למלא את הפונקציות הבסיסיות של שמירה על שלומם וגופם. בית המשפט ממנה עובדים סוציאליים שיתפקדו כאפוטרופוסים לילדים אלה, והם מהווים עבורם מבוגר משמעותי הרואה אותם, את טובתם האישית ואת רצונם, שומע את קולם ודואג למיצוי הזכויות שלהם.

אני בת 25. גדלתי בסחנין במשפחה אוהבת ותומכת עם אמא, אבא ואח, ובגיל 19 עברתי לגור בתל אביב. אני עובדת סוציאלית בהכשרתי וכיום אני משמשת כאפוטרופוסית בעמותת ילדים בסיכוי – אני מלווה כתשעה ילדים בני 9-18 מהחברה הערבית השוהים בפנימיות. זה תפקיד מקסים שבו נוצרים קשרים עם ילדים סוערים, הנמשכים שנים עד שהצעיר מצליח לעמוד יותר טוב על רגליו ולהיות יותר עצמאי.

החברה הערבית מאופיינת בקולקטיביות ומסורתיות ולכן התא המשפחתי משמעותי ביותר. במצבי מצוקה, האנשים נוטים להעדיף לפנות לקרוביהם קודם הפנייה לרשויות לשם סיוע בהתמודדות עם  הקושי, מורכב ככל שיהיה. ולכן כאשר להורים לא עומדת היכולת למלא את תפקידם כאפוטרופוסים בחיי ילדיהם, תהיה הסיבה אשר תהיה – מוות, מחלה קשה או אחרת – הנורמה היא למנות אפוטרופוס מהמשפחה עצמה, כמו דוד או דודה. מינוי גורם חיצוני לתפקיד נתפס כצעד מוזר ויכול גם להיחשב כאיום, אבל הניסיון שלי לימד אותי שכשאני משקיעה את כל ליבי בתהליך ההיכרות, הקטין מבין שלא מדובר באדם שמגיע לקבל החלטות על חייו, לחתום על טפסים ולאשר חשבוניות, אלא באשת מקצוע כנה ומסורה ששואפת לבנות איתו קשר המושתת על הקשבה וחמלה. כשהילדים מפנימים שאני מבקשת אך ורק את טובתם, הם משתפים בקשיים ובשמחות ורואים בי דמות ששומרת עליהם מבחוץ, ככתובת וכגב שלהם.

אני כאן לידך

הילד הראשון שהתחלתי ללוות היה בן 12. מגיל קטן נותקו קשריו עם בני משפחתו שאת חלקם מעולם לא הכיר, ולאחר ששהה במשפחת אומנה במשך חמש נכנס לפנימייה. כשהתחלנו את הלווי לא היו לו קשרים עם אנשים חוץ מאנשי המקצוע, חבריו בבית הספר ובפנימייה. בחגים ובחופשות נאלץ להישאר לבד בפנימייה בעוד חבריו יצאו למשפחות, וזה הציף את העצב והכאב בחייו. בתהליך מתמשך הצלחנו לפעול לחידוש הקשר עם אחותו ואחיו למחצה שלא הכיר קודם, והילד הפך בהדרגה מילד שהעדיף להתרחק חברתית והרגיש בודד לילד שמוכן להרחיב את קשריו.

אירוע משמעותי שנחקק בליבי קרה כאשר ליוויתי ילד אחר ביום הולדתו ה-11. הפנימייה ארגנה לו מסיבה והוא עמד בחצר כשכל חבריו ואנשי המקצוע של הפנימייה מסובבים אותו ושרים לו, אבל הוא נראה מעט נבוך ולחוץ. נעמדתי לידו, והילד אט-אט נפתח והתחיל לשיר עם חבריו. נזכרתי בעצמי, כאשר חשתי בילדותי צורך בביטחון ובתמיכה, ואחד מבני משפחתי עמד אי שם והביט בי כדי להעביר לי מסר של "אני נמצא כאן לידך ובשבילך". חוויית העמידה לצדו המחישה לי עד כמה הילדים האלו צריכים דמויות משמעותיות ויציבות לידם שיחזיקו את ידם.

בימי "שומר החומות" בהם הגיעו יחסי יהודים-ערבים לנקודת רתיחה, אחד הנערים שאני מלווה שהה בחופשה בבית משפחתו המורחבת בלוד. כמו נערים רבים יצא להסתובב ברחובות וחווה את נחת זרועה של המשטרה. הוא נכנס למצוקה והתקשר אליי מבוהל: הרגעתי אותו בשיחה, ליטפתי במילים רכות והשבעתי אותו שלא ייצא שוב למחרת בערב.

עבודת האפוטרופוסית היא עבודה של התמסרות המשפיעה על החיים הפרטיים וכרוכה בקושי בהצבת גבולות ובהגדרת שעות עבודה ברורות. אי-הוודאות והדחיפות המתלוות לעבודה מצריכות זמינות גבוהה. נערה שיש לה חום וקוצר נשימה בשעה 1:00 בלילה והועברה לבי"ח כדי לקבל טיפול אינה יכולה לחכות לקבלת אישור רק בבוקר שלמחרת, וילד שמתקשה להירדם זקוק למילותיה המרגיעות של האפוטרופוסית. בחלוף הזמן, ומתוך ניסוי וטעייה, למדתי כיצד לנסות ולשמור על איזון בין החיים הפרטיים שלי לבין העבודה.