חלק מכם אולי נחשפו השבוע לנועה. יש מצב ששמעתם אותה שרה ב"כוכב הבא" ומרימה את המסך. נועה היא החיילת הבודדה שהגיעה להתארח אצלנו לפני שלוש וחצי שנים ומאז נשארה. במקרה היא גם זמרת – בניגוד אליי, היא דווקא כן התקבלה ללהקה צבאית – ומתחילת החודש היא גם סטודנטית למשחק בסמינר הקיבוצים. אבל כשהרמתי טלפון לאגודה למען החייל, לא חיפשתי קולגה. היה לנו שולחן גדול מדי, בבית עם מעט נפשות, וחשבתי אז שיהיה נחמד שליל הסדר יהיה השנה חגיגי.

באגודה למען החייל אמרו שאזלו להם הלוחמים לחג הקרוב. ביקשתי שיביאו ג'ובניק. בדקתי אם אין במקרה חיילת פנויה שמשרתת בקריה ותשמח לגפילטע טוב בבית ינאי. באמת פחות חשוב לי באיזו יחידה שירתה היחידה שלי. אני בעצמי לא הייתי טייסת קרב, וניצחתי בלא מעט קרבות. הבחורה בטלפון הציעה שאדבר עם עמותת "ילדים בסיכוי". זאת עמותה מדהימה שתומכת בילדים שהגיעו לפנימיות ומשפחות אומנה, ומלווה אותם עד שהם יוצאים לדרך עצמאית כאנשים בוגרים. לא אלאה אתכם בפרטים. אפשר לקרוא על זה באינטרנט. העמותה שידכה לנו זוג חיילות בודדות, כי אני ביקשתי שיביאו שתיים, כדי שלא ירגישו לבד. אבל הבנות ברגע האחרון נאלצו לוותר, כך נמסר לי. ורק רגע אחרי הרגע האחרון, שידכו לנו את נועה.

היא הגיעה לארוחה. בדיוק ילדתי את לונה. הייתי עייפה ושקלתי המון, אז ברגע שנכנסה לחצר, העברתי לה את התינוקת וביקשתי שתחזיק אותה רגע. היא הייתה בשוק, כי צריך הרבה אמון כדי להעביר למישהו את היקר לך מכל. בעיקר למישהי שלא הכרת עד רגע לפני הרגע האחרון. לנו זה הרגיש טבעי: את אורחת, נכנסת למשפחה, ובמשפחה יש גם תינוקת. בואי, שבי, תרגישי בבית. ותני לי בבקשה לנוח לדקה, כי ההנקות בלילה גמרו אותי.

כשליל הסדר נגמר, האורחים התפזרו. נשארנו אני ונועה, עם פיג'מות בסלון. טרנינג שלי, חולצה של נועם. היא סיפרה לי קצת על עצמה, והופתעתי מעוצמת הביטחון העצמי שלה, מרמת השפיות של נערה שעברה מסלול חיים כל כך מטורף. האופן שבו דיברה היה כל כך לא מתנצל, שהרי אין על מה. היא לא עשתה את זה לעצמה, ובטח לא פגעה בזבוב מימיה. הפיל בחדר הצמיח אוזני דמבו ועף. הנה אנחנו שתי נשים בפיג'מות לא מחמיאות, שמעבירות לילה עם שוקו חם. ביקשתי שתישאר לישון. לא היה נראה לי סביר שתחזור עכשיו, באמצע הלילה, לדירת שלושה חדרים עם שבע חיילות בודדות, ברמת־גן, ותשאיר אותי כאן בודדה.

מאז, מדי יום חמישי התקשרתי, רק לוודא שהיא מגיעה. יש לנו חדר צעצועים עם מיטה נפתחת, וממש חבל שתישאר סגורה. הצעצועים המרובים של אורי ולונה שימחו מאוד את נועה, שתמיד נשארה ילדה, למרות שמסע החיים שעברה נמשך נצח.

היא הרגישה לא בנוח, לא רצתה להכביד, אבל אני עקשנית ולבסוף היא הסכימה. גם לה אמרתי, וגם לכם אני נשבעת, שאין פה שום עניין של צדקה. גם לא תיכננתי לדבר על זה יותר מדי, ורק החשיפה שלה, מבחירה, ובניגוד לדעתי, בתוכנית טלוויזיה בלב הפריים־טיים, מובילה אותי לכתוב לכם עכשיו. כי בשבילי זה באמת היה לזכות בחברה. להרחיב תא משפחתי שבעיניי היה קטן מדי, אולי כי רק בגיל 33 נזכרתי להפוך לאמא. הרבה באשמת הקריירה. גם בגלל שהגבר הנכון בושש לבוא. והנה, נועה, בן־לילה, העצימה את הבית שלנו ב־30 אחוזים. במקום שתי סיבות לחגוג חגים, לצאת לחופשות משפחתיות, לפרוס שמיכה על הדשא — עכשיו יש שלוש.

די מהר הצענו לה לעבור לגור אצלנו. היא היססה. בסוף זה קרה, לאט ובטוח, ובקצב שלה. אני מבינה שקשה לתת אמון ולהתמסר לטוב, כשהחיים לימדו אותך כל כך הרבה אכזבות. היא העבירה את מעט החפצים שהיו לה לחדר המשחקים. הילדים קפצו לה על הראש בבוקר, והיא הייתה חוזרת עייפה מהצבא בלילה, אוכלת, ישנה, פשוט חיה. כל כך נורמלי והכי כיף בעולם בשבילי. כי יש עם מי לדבר. ועוד אישה. פרטנרית לקפה ומריחת זמן. שותפה לחיבתי לסיינפלד ולמוזיקה. וכן, יש לה מלא־מלא שכל בתוך הראש. הדברים שהיא אומרת לא פעם שווים יותר משיחה עם פסיכולוג.

בהמשך עברנו לבית יותר גדול, בית ילדותו של נועם, שם נועה קיבלה את הקרוואן בחצר. זה אותו קרוואן שנועם ישן בו כשהיה נער. גלגול חיים. זה כבר נהיה לגמרי אורגני. עם הקשיים – הוויכוחים שלנו – שכן מצאתי את עצמי בגיל 35 אמא לבת 20, רק התעצמתי. פגשתי אותה בלי שהיו לי כלים להתמודד עם קשיי גיל ההתבגרות, של שתינו. אבל כמו בכל משפחה, גם כשהעצבים עלו לפעמים על גדותיהם, האהבה ניצחה והחיים משתדרגים. אנחנו לומדים כל הזמן. הילדים הרוויחו אחות גדולה, חברה. הבית הרוויח משב חיים מרענן, שלרגע לא נח.

שמרתי בקנאות על הפינה הזאת שלנו, שנקראת נועה. אבל היא לא באמת שלי. נועה הרגישה שכבר בוער בה הרצון לצאת, לשתף, לספר לעולם, ובעיקר לעצמה, שאפשר גם אחרת. אז אני תומכת בבחירה הזאת שלה, למרות שעוברים עלינו ימים לא שקטים. מאז החשיפה בטלוויזיה, העצבים חשופים, ואולי לטובה, כי רעש הוא לא תמיד דבר רע. גם מוזיקה היא רעש. גם צחוק. גם שיחה פתוחה שפותחת פצעים כואבים.

אז עכשיו, כשהיא החליטה שלא להיות סוד, אני יכולה לספר לכם על האופציה המדהימה של להיות משפחה מארחת. זה נעים וקטן, עם סיכוי לנעים גדול. להכניס אורח הביתה זה לא מחייב את שני הצדדים להישאר יחד באותו בית לנצח. מרגע המפגש ביניכם, אתם מחליטים ביחד מה נכון לקשר שלכם. אפילו אם מדובר בילד בן 16. יש לו דעה שיכולה ללמד אתכם הרבה גם על עצמכם. כמו בזוגיות. אף מערכת יחסים לא דומה לקודמתה. במקרה שלנו היה שווה לעבור את יציאת מצרים, עשר המכות, כדי להגיע לליל הסדר ההוא ולזכות בנועה.

כל אדם הוא אדם חופשי, אפילו ילד. יש לו את הבחירה אם להישאר, ללכת, לחזור, להיוולד מחדש, בכל מקום, בכל שלב בחיים. כמובן עם הייעוץ הנכון, לא סתם, אף פעם לא סתם. משפחה דווקא כן בוחרים. גם משפחה ביולוגית היא לא עובדה מוגמרת כמו המוות. כי אם את גמורה בבית, זה כנראה לא הבית שלך. תתקשרי ל"ילדים בסיכוי" או לכל עמותה אחרת. אולי מחכה איזו משפחה, עם שולחן גדול מדי, שממש תשמח בך. אולי היא המשפחה האמיתית שלך בחיים האלה. אולי הספה בחדר הצעצועים כבר נפתחה מזמן. וגם אם לא מחכה לך שם אף אחד באופק, תמיד תהיה לך אותך. את ממש לא שום דבר. מגיע לך כל הטוב שבעולם. וזהו. מכאן זה כבר לא הסיפור שלי. זה הסיפור של נועה. נועה תמיד תהיה של נועה.