מיכל (שם בדוי) הייתה בשנתה השלישית בפנימייה. היא הגיעה אחרי שנה של שוטטות וקושי להשתלב במסגרות לימודיות. שנה בה היו לה עימותים בלתי פוסקים עם הוריה, שלא הצליחו להכיל את התנהגותה ואת דרך חייה.
במשך שלוש השנים בהן הייתה בפנימייה, מיכל לא דיברה עם אביה, לא יצאה הביתה בחופשות, את אמה היא ראתה רק לעיתים רחוקות.

אמה של מיכל ביקשה להצטרף לקבוצת ההורים, שנפתחה בפנימייה במסגרת תכנית "הורים שותפים" במטרה לנסות ולאחות את הקרעים שהלכו והתרחבו. במשך שנתיים התמידה האם להגיע לכל המפגשים ובהדרגה החלו היא ומיכל לטוות קשר מחודש.
במקביל לעבודה של האם, צוות הפנימייה שינה את גישתו – ממקום של אי אמון בקשר המשפחתי להבנה שרק בעבודה משותפת ונוכחות הורית בחיי הנערה ניתן לגשר על הפערים ולגרום לשינוי במארג המשפחתי. הצוות החל לעדכן את ההורים באופן שוטף לגבי מיכל ולשכנע אותה לחדש את הקשר עם אחיה ולבקרם בבית. עם האב היא עדיין  לא דיברה.
לאחר שנה וחצי ,הסכים גם האב לנסות ולהצטרף למפגש אחד של קבוצת ההורים. במפגש הוא תיאר את האכזבה הגדולה שהוא חש מבתו והציפייה שהבת תתנצל ותשנה דרכיה. חברי הקבוצה שיתפו את האב בקשיים דומים שהם חווים עם ילדיהם ובהבנה שהאחריות לשינוי המצב נמצאת אצל ההורים.

שבוע אחרי המפגש הגיעה הנערה לבקר את אחיה. האב ניגש אליה וחיבק אותה, הם יצאו לטיול ברחובות השכונה ושוחחו ארוכות. מאז בהדרגתיות החל תהליך התקרבות בין הנערה ומשפחתה וכיום הם נמצאים בקשר רציף.
החיבור המחודש זכה לחיזוק בקיץ, שבו יצאה המשפחה לטיול משותף להורים וילדיהם אותו מקיימת הפנימייה והעמותה בכל קיץ, כחלק מהפעילות הקבועה של התכנית.
הטיול התקיים בחיק הטבע למשך יומיים והעניק הזדמנות לחוויה מיוחדת ובלתי אמצעית בין האב ובתו.