ואז, בתוך כמה חודשים, הכל השתנה בבת אחת. "זה התחיל כשהוריי החליטו להתגרש. בתור ילדים הרגשנו שיש בבית מתח בין אבא ואמא. חלק מזה היה כי אמא וסבתא רצו לעלות לישראל, ואבא רצה להישאר ברוסיה. כמה חודשים אחרי שהם התגרשו, בלי הודעה מוקדמת, אמא סיפרה לנו שאנחנו עוברים לחיות בישראל. הייתי בשוק".

אולגה עזבה את סראטוב הקרה עם שמונת ילדיה, הקטן שבהם רק בן שנה, ועם אמה, ועלתה ארצה.

"אמא הכירה עוד מרוסיה חברים מתנועת חב"ד, למרות שאנחנו לא דתיים, והם עזרו לנו להיקלט בנהריה בדירה של ארבעה חדרים. זה היה בסוף חודש מאי. ביום הראשון שהגענו לעיר רצנו לים, התלהבנו מהשמש. אחרי כמה שעות כולנו כבר היינו בבית חולים, עם כוויות שיזוף. זה היה סיוט".

•  •  •

הקליטה בישראל היתה קשה. "לא ידענו את השפה, לא הכרנו את הארץ ואת העיר, חיינו תשע נפשות בארבעה חדרים. אמא לא עבדה, היא למדה עברית באולפן והיתה עסוקה בטיפול בילדים. נעזרנו בסל הקליטה ובעמותות שונות, שעזרו לנו לחיות. סבתא נפטרה אחרי זמן קצר מסרטן.

"היה לי כאן הלם תרבותי. בייחוד כשהגעתי ליום הראשון בכיתה ה'. עדיין לא ידעתי עברית, רק אחר כך למדתי באולפן מיוחד בבית הספר. לא ידעתי איך מתנהגים כאן בכיתה, מול המורה, מול התלמידים האחרים. לפני התחלת השיעור הראשון נעמדתי ליד השולחן שלי וחיכיתי שהמורה תיכנס. ברוסיה, רק כשהמורה נתנה אישור, היה אפשר לשבת בכיסא. הילדים בכיתה צחקו עלי. המורה לא הבינה מה אני רוצה. הייתי במבוכה אדירה.

"כשרציתי לפנות למורה או להגיד משהו, הצבעתי בצורה שונה משאר הילדים. ככה, עם כל היד, כשהיא צמודה לגוף. לא עם אצבע אחת. שוב הייתי 'הילדה הרוסייה המוזרה'.

"בהפסקות, הילדים מהכיתה שלי רצו לכיתות אחרות, כי כל שיעור למדו בכיתה אחרת. אני באתי ממקום שבו למדנו את כל השיעורים בכיתה אחת. זה בילבל אותי. הייתי מתחבאת בשירותים, כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ולאן אני צריכה ללכת.

"האמת היא שלא יכולתי להתרכז בלימודים, כי המצב בבית לא היה טוב. אמא לא מצאה עבודה, והיו לנו קשיים כלכליים. תמיד היינו משפחה חמה ומגובשת, אבל היא הבינה שלא תוכל להמשיך לגדל אותנו ככה".

חצי שנה אחרי שהלנה התחילה את כיתה ה', היא וחמשת אחיה הקטנים נשלחו לפנימייה. שני האחים הגדולים, בני 11 ו־14, נשארו בבית.

"עזבנו את הבית. את אמא. אחרי שעברנו את הגירושים של ההורים ואת השוק של העלייה לארץ, נאלצנו שוב לנדוד. התחלנו את החיים החדשים שלנו בפנימיית כפר הילדים בכרמיאל".

היא לוקחת נשימה ארוכה. מסדרת את השיער הבלונדיני החלק ומשפילה מבט.

"היו שם משפחתונים קטנים, שיצרו מעין אווירה ביתית וחמה, בכל אחד 12 ילדים. אני והאחים שלי חולקנו לזוגות, ובכל משפחתון היה זוג אחים.

"במקום שיש הרבה מאוד ילדים, יש גם לא מעט קשיים. ילדים יודעים להיות אכזריים אחד לשני, ואנחנו חווינו את זה שם. האחים שלי ראו בי מין אמא קטנה, כי הייתי המבוגרת. אז הם באו אלי לספר על כל המכאובים שלהם. הייתי צריכה לעזור להם, להגן עליהם.

"כשילד הציק לאחד האחים שלי, או כשהרביצו להם מכות, הייתי מעמידה את הילדים יחד והופכת לשופטת. שומעת את שני הצדדים ומנסה תמיד להעניק לאחים שלי תחושה שהכל בסדר. שאנחנו יחד, שאנחנו נצא מהכל.

"הייתי לוקחת אותם לגבעה שליד הפנימייה, שמשקיפה על הנוף היפה של הגליל. היינו יושבים שם יחד, מסתכלים על הכפרים הערביים שמסביב ושומעים את קולות התפילה של המואזין. וכל אחד הוציא את אשר על ליבו.

"אבא ואמא לא היו לנו שם, לאחים שלי היה רק אותי, ולי לא היה אף אחד. גם אני הרי הייתי קטנה. ומי יעזור לי? ומי יקשיב לעצב ולבדידות הקשה שלי? זה היה לי קשה, אבל תמיד השתדלתי להסתיר את זה מהם. בתוכי, הרגשתי עצב גדול. הייתי יושבת ימים ולילות מול החלון בחדר, מסתכלת החוצה ומדמיינת חיים אחרים. אף אחד לא היה יכול לאסור עלי לחלום. ואת זה לקחתי כמסר לכל החיים שלי.

"דמיינתי שאני יוצאת מהמקום הזה, אולי אפילו חוזרת לרוסיה. כל כך התגעגעתי לחיים אחרים. כל כך חסר לי מישהו שאוכל לדבר איתו. אמא או אבא או סבתא.

"התחלתי לכתוב יומן. מילאתי מחברות בקצב מטורף. שם דיברתי בעצם. הוצאתי הכל. כתבתי שאני בודדה. ושאין לי על מי להישען. ושאני רוצה לברוח מהפנימייה".

•  •  •

פעם בשבועיים יצאו ששת האחים להיות עם אמא בנהריה. "היה לנו טוב יחד, אבל עדיין היה צריך למצוא לנו סידור לחופשים. לאחים הקטנים שלי מצאו 'משפחה מארחת', לי לא מצאו. אף משפחה לא רצתה אותי. כנראה פחדו מילדה בת 12, גיל ההתבגרות וכאלה. אז הם היו הולכים למשפחה המארחת, ואני נשארתי לבד בפנימייה.

"ידעתי שאני חייבת לשרוד והטבעתי את עצמי בלימודים. הייתי ילדה חננה כזאת. לא הפסקתי לקרוא ספרים והשקעתי המון בלימודים. לא הראיתי חולשה. תמיד חשבתי שלבכות זו חולשה אדירה, ועשיתי את זה רק כשלא ראו אותי.

"למזלי הגדול, התחברתי שם לבת שירות לאומי, והיא לקחה אותי להיות עם המשפחה שלה והעניקה לי המון חום ואהבה. עד היום אני בקשר עם המשפחה הנפלאה שלה".

חשוב לה להדגיש שהצוות בפנימייה היה נפלא. "קיבלנו מהם המון. שם למדתי בפעם הראשונה בחיי מה זה לתת חיבוק. להעניק חום. בהתחלה חשבתי שזה נורא מזויף, ומה זה השטויות האלו. אנחנו באנו ממקום קר, מחינוך נוקשה. בבית שלי לא היו חיבוקים.

"יום אחד חזרתי מהפנימייה לבית של אמא, וניגשתי אליה ופשוט חיבקתי אותה. היא היתה מופתעת ונרתעה לאחור. אני לא אשכח את הרגע ההוא לעולם. שמונה פעמים ניסיתי לחבק אותה, והיא כל פעם רק ליטפה אותי קצת ודחתה את החיבוק. זה היה פוגע.

"אמא לא ידעה להביע חום ואהבה, אבל בסוף לימדנו אותה. היא למדה לתת חיבוק".

היא אומרת שהפנימייה הכינה אותה להמשך החיים. איתגרה אותה. "בניתי שם חומות, שבזכותן קשה לפגוע בי כיום. בתיכון הבנתי שאני חייבת לשבור את המעגל הקשה של החיים, שנקלעתי אליו בעל כורחי.

"טרפתי את הלימודים. הלכתי למסלול אמנות וביולוגיה. קיבלתי המון עזרה מהמדריכים ומהצוות הלימודי, והוצאתי תעודת בגרות מלאה, בהצטיינות.

"פרויקט הסיום שלי היה 'דרך המַראה': ציירתי דמויות שונות בצבע, וגם את עצמי. זה היה עוד ניצחון גדול שלי, כי בגיל ההתבגרות לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, ודרך הפרויקט והציורים שלי ראיתי את עצמי וקיבלתי את עצמי. הרווחתי את מי שאני. ובגדול".

•  •  •

בשנת 2009 התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל האוויר. "גם בצבא לא היה לי קל בהתחלה. היו רגעים בטירונות שהזכירו לי את הבדידות של הפנימייה. שירתתי בדרום והמשכתי לגור בפנימייה, במגורים שמיועדים לחיילים. גם בחיל האוויר רציתי לעשות את השירות הכי טוב ומעניין שאפשר. הצלחתי להתקבל לקורס מיוחד שנקרא 'צוות עזר מוטס', סיימתי אותו בהצלחה, וכך יצא לי לא פעם לטוס במטוסי תובלה.

"חצי שנה לפני סוף הצבא, נבהלתי. קלטתי שבעוד כמה חודשים אני משתחררת ואמרתי לעצמי, לאן אני חוזרת? הייתי חייבת לעזוב את הפנימייה בסוף השירות, ולא רציתי להתחיל שוב לחפש את עצמי. לאמא לא יכולתי לחזור, זה לא עמד על הפרק. היחסים שלי איתה היו טובים, ידעתי שהיא באמת ניסתה לעשות בשבילנו הכל ולא תמיד יכלה. אבל ידעתי שאני צריכה להסתדר לבד.

"הרגשתי אבודה. הלכתי לסדנה לחיילים משוחררים בודדים, ושם הסבירו לנו שאנחנו לא לבד בעולם, ויש גורמים ועמותות ואנשים טובים שיכולים לעזור לנו. ככה הגעתי ל'ילדים בסיכוי' ולמלווה המדהימה שלי, קרן".

עמותת "ילדים בסיכוי" פועלת כל השנה בסיוע לאלפי ילדים שהוצאו מבתיהם לחיים בפנימיות. קרן פאשה (36), אם לשני ילדים קטנים, עובדת שם כבר שש שנים כמרכזת תחום הצעירים בקהילה. היא זוכרת את שיחת הטלפון ההיא מהלנה.

"היא היתה מבוהלת לגמרי. לא ידעה איפה תגור, איך תסתדר אחרי השחרור. נפגשתי איתה במשרד שלי בתל אביב. ראיתי מייד שמדובר בבחורה חכמה מאוד, שאפתנית ונחושה. התחלנו לבדוק פתרונות אפשריים בשבילה.

"ראשית, דאגנו לה לדיור. היא התקבלה לבניין מגורים בראשון לציון, שבו גרים חיילים משוחררים־קרביים ותומכי לחימה ויש סבסוד גדול של שכר הדירה. היא היתה מאושרת מזה".

הלנה מחייכת. "כשבאתי לפגישה עם קרן, הייתי מלאת חששות. כעסתי על המדינה, איך היא זורקת אותי לעולם האמיתי לבד אחרי שנתתי את עצמי לצבא ועשיתי שירות משמעותי בחיל האוויר. קרן היתה קרן האור שלי מהשנייה הראשונה. היא לא זזה ממני.

"היא דאגה לי לכל דבר וקבעה לי יעדים. קבלה לבניין לחיילים משוחררים, פסיכומטרי, לימודים אקדמיים, מלגות. השתחררתי מהצבא והשגתי את היעד הראשון: עברתי לגור בבניין של החיילים המשוחררים. תליתי על המראה באמבטיה את הפתקה עם היעדים והסתכלתי עליה פעמיים ביום.

"הייתי בלחץ. הרגשתי שאם לא אשיג יעד אחד, הכל יקרוס. מגורים השגתי, נהדר. אבל אם לא אשיג מלגת לימודים? מה יהיה איתי? לא ראיתי סרט שאני חוזרת אחורה, ששוב אהיה אבודה ובודדה ועצובה. אמרתי לעצמי, זה לא יחזור יותר".

קרן שלחה אותה לאבחון תעסוקתי, ואחר כך הצליחה להשיג לה מלגות לימודים ומחיה. לפני שלוש שנים החלה ילדת הפנימייה האבודה והבודדה ללמוד לתואר ראשון במינהל עסקים במכללה למינהל.

"וואו", היא נאנחת בסיפוק. "זה לא היה פשוט. הלימודים היו מאתגרים, ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר. לא סיפרתי לאף אחד שם את הסיפור שלי, אני לא רוצה שירחמו עלי. גם אין סיבה. החברים שלי שם ידעו רק שאני מהצפון ושיש לי שבעה אחים.

"קרן תמכה בי מאוד בתקופה הזאת. הפכנו לחברות נפש. הייתי מתקשרת אליה בשעות לא שעות – בלילה, בבוקר, מתי שהיה לי קשה – והיא תמיד היתה איתי. נתנה לי יד. הכירה לי גם את המשפחה שלה, והפכתי שם לבת בית.

"ידעתי כל הזמן שהלימודים הם הסיכוי היחיד שלי לצאת החוצה ולנצח את החיים. לא לחזור למעגל של קושי ושל עוני. האמנתי כל הדרך שאצליח, שאין לי דרך אחרת. וזה קרה!"

זה קרה בגדול. בשנה הראשונה ללימודיה היתה הלנה מצטיינת דיקן. בקיץ האחרון סיימה את התואר בהצטיינות (ממוצע ציונים יותר מ־90), עם התמחות בשיווק ופרסום.

"אחרי הלימודים ידעתי שאני חייבת למצוא עבודה. עזבתי את הבניין של החיילים המשוחררים ושכרתי דירה משלי. במקביל, התקבלתי לעבודה כמנהלת קמפיינים במשרד פרסום גדול. לא היתה מאושרת ממני. העבודה היא דבר נשגב מבחינתי. יצאתי לחגוג עם החבר שלי במסעדה".

את החבר הכירה לפני שלושה חודשים, בעת טיול בדרום. "יש טיולים כאלו, שנרשמים אליהם אנשים שונים ויוצאים לטייל יחד. הוא בן 30 ועובד בהייטק. נוצר בינינו חיבור עמוק".

 בתקופה הקצרה שאנחנו יחד כבר הספקנו לא מעט. יצאנו לטיולים משותפים, המשפחה שלי כבר מכירה אותו ואני מכירה את המשפחה שלו. זה לא רגיל אצלי. הוא מעניק לי המון אהבה ותמיכה ומלווה אותי לכל מקום ובכל החלטה. אני מרגישה שזה קשר טוב, בונה. בריא בשבילי. לפעמים אני מרגישה שאני לא מספיק יודעת לקבל את זה, לא מכירה את המקום הזה בחיים שלי. זה חדש לי".

•  •  •

בעוד שבוע וחצי תגיע הלנה לערב ההתרמה שעורכת עמותת "ילדים בסיכוי", כדוגמה לאחת שיכלה לכל הקשיים. "אני רוצה להגיד לילדים שנמצאים בפנימיות: אל תרחמו על עצמכם ועל המצב הנוכחי שלכם. אתם לא הראשונים ולא האחרונים, לצערי. אתם לבד, זאת עובדה. עכשיו צאו ומקסמו את המצב לטובתכם. בנו לעצמכם דרך להצלחה, גם אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי ורחוק. הכל אפשרי, אם תציבו מטרה ותגייסו כוח רצון. הכל תלוי בכם.

"גם אני עברתי משברים קשים, אבל אני בטוחה שהחינוך בפנימייה איפשר לי להיות חזקה בצבא והכין אותי לעולם החיצוני. פנימייה היא לא מכשול להצלחה".

פתאום, עיניה היפות מצטעפות. אחרי דקה ארוכה של שתיקה היא מרימה את מבטה. את המעשה הכי אמיץ של החיים שלי עשיתי לפני שנה. אזרתי אומץ והחלטתי לנסוע לפגוש את אבא, לבד. חשבתי לעצמי שאם הצלחתי ככה בחיים ועמדתי בכל הקשיים שנכפו עלי, אני חייבת לפגוש אותו. לא היה לי קשר איתו במשך 15 שנים, מאז שהייתי בת 9. במשך שנים כעסתי עליו שלא בא איתנו לישראל. שהשאיר אותנו לבד עם אמא, שעשתה כל מה שיכלה כדי לעזור לנו".

"אספתי מהאחים שלי תמונות שלהם ויצאתי למסע של חיי. הגעתי לעיר ופגשתי שם חבר ילדות, ששמרתי על קשר איתו. הוא סיפר לי שאבא עדיין גר בבית שלנו. הוא בן 57. הלכתי עם החבר לבית של אבא. הלב שלי דפק בפראות, לא ידעתי איך הוא יקבל אותי אחרי כל כך הרבה שנים שלא דיברנו. אולי בכלל יכעס עלי שאני נופלת עליו פתאום".

"פתחתי את השער הקטן וצעדתי לעבר הבית שפעם היה שלי. צילצלתי בפעמון. אבא שלי פתח לי את הדלת, ולא זיהה אותי. נתקפתי בפאניקה, ובלי תכנון מוקדם אמרתי לו שאני עיתונאית שבאה לעשות כתבה על העיר. הוא סיפר לי שיש לו שמונה ילדים, דיבר על כל מיני דברים ושטויות כאלו ואחרות, ואני בכלל הייתי בעולם אחר. אחרי כמה דקות הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו: 'מה תעשה אם אגיד לך שאני לנה?' זה היה שם החיבה שלי. הוא הסתכל עלי, ואז זיהה אותי".

"הוא אמר: 'לנה! לניצ'קה שלי!' והתחיל לבכות. שאל, 'את אמיתית? את אמיתית?' ליטף אותי על הלחיים ונגע בידיים שלי ושאל שוב: 'לנה שלי, זאת את?'. אמרתי לו שכן, זאת אני. ישבנו יחד שעות. הראיתי לו תמונות של האחים שלי, הילדים שלו. אמרתי לו שכולם בסדר ושאני בלימודים, ושאחים אחרים התקבלו גם הם ללימודים אקדמיים ולצבא, וכל אחד בונה לעצמו חיים טובים משלו.

"במשך שבוע בילינו יחד. היינו יחד שעות על שעות, התחבקנו ודיברנו והתרגשנו. בכינו המון. היה לי כל כך עצוב להיפרד ממנו. אחרי שחזרתי לארץ היינו קצת בקשר של מיילים, אבל זה קשה, כי האינטרנט שם לא ממש עובד. ואין לו טלפון בבית. סלחתי לאבא שלי. אני מתגעגעת אליו. גם לאמא שלי אין לי טענות, רק אהבה גדולה. אבל בעיקר אני שמחה שהגעתי למה שהגעתי. בזכות עצמי".