תרמו לנו

“היא לא האמינה שאנחנו המשפחה שלה”

שרית ואהרוני צחור נחשפו לתכנית של משפחות שמארחות ילדי פנימיות בסופי שבוע והחליטו להצטרף. אחרי שהגיעה אליהם נערה בת 14 הם הבינו עד כמה היחסים מורכבים. “רק אחרי שהיא סיימה את הלימודים והבהרנו לה שנישאר בקשר, היא ביקשה שנקנה לה ארון קבוע. רק אז היא האמינה שאנחנו באמת משפחה”.

מאת: נירית צוק |  24.06.21 ynet

כשלימור (שם בדוי) הייתה בת 14 היא הגיעה לביתם של אהרוני ושרית צחור, הורים לארבעה ילדים (27, 25, 23 ו-19), כחלק מפרויקט משפחה מלווה. מאז עברו 13 שנים אבל שרית זוכרת בדיוק איך הכול התחיל: “עשיתי הסבה מקצועית מהייטק לטיפול בעזרת בעלי חיים. במסגרת הלימודים עבדתי בחטיבת ביניים בגן יבנה, ונחשפתי לילדים שהגיעו מפנימייה. בררתי במה מדובר והבנתי שיש ילדים שאין להם לאן לצאת מהפנימייה בחגים ובשבתות, והם מחפשים משפחה שתארח אותם”.
אהרוני: “שרית שאלה מה דעתי שנארח אצלנו ילד או ילדה, שאלנו את הילדים שלנו ונרשמנו. במשך שנה לא שמענו מהם שום דבר. רצינו לארח ילדה קטנה, בסביבות גיל חמש, גיל שבו הילד שלנו היה ויום אחד קיבלנו שיחת טלפון ונאמר לנו כי יש מקרה חירום. התברר שמדובר בנערה בת 14, שהייתה בפנימייה מגיל שמונה, בשל סיבות משפחתיות. אחיה היה האפוטרופוס שלה, והיא הייתה יוצאת לבית שלו בשבתות ובחגים. נאמר לנו שבאותה תקופה אחיה השתחרר מהצבא, רצה לנסוע לחו”ל, והיא נשארה לבד. בדיעבד הבנו שבעבר הציעו לה פעמים רבות להתארח במשפחה מלווה, ובכל פעם היא סרבה”.
..
איך עברה תקופת ההסתגלות?
שרית: “ברגע שהתקשרו ונתנו פרטים על הילדה התברר לי שאנחנו מכירות. הבנתי שהיא הייתה בכיתה שבה עשיתי את הסטאז’. זכרתי מי זאת ובנוסף לכך ידעתי שהיא מאוד מפחדת מכלבים. הבעיה הייתה שהיו לנו בבית שלושה כלבים, ולכן הסברתי לעובדת הסוציאלית שהיא לא תרצה להגיע אלינו. למרבה ההפתעה, גם היא זכרה אותי והסכימה לבוא. היא באה לבקר, הכירה אותנו, ראתה את הכלבים וקצת חששה. בכלל, במהלך הביקור הזה היא הייתה מאוד נבוכה.
“הצגנו לה את הילדים, הבית והחדרים. הסברנו לה שהיא יכולה להיות בחדר לבד או עם הבת שלנו, שהיא בת גילה. היא אמרה לנו שהיא רוצה להיות לבד. לאחר מכן הבנו שבפנימייה היא הייתה תמיד בחדר עם ילדים נוספים. כנראה שבאותו מפגש היא גם הבינה שהיא תוכל להסתדר עם הכלבים. אגב, ככל שהזמן עבר היא נקשרה לכלבים, והייתה מטפלת בהם ומוציאה אותם לטיולים”.
רק כדי לסבר את האוזן, בישראל חיים כיום כ-7,000 ילדים בפנימיות, בגילי שמונה עד 18, לאחר שהוצאו על ידי רשויות הרווחה מבתים שאינם מתפקדים, וכ-20% מתוכם הם נעדרי עורף משפחתי. ילדים אלה הורחקו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה או הוצאו בצווי בית משפט בגלל מצוקות קשות, הכוללות, בין השאר, התעללויות פיזיות ונפשיות, הזנחה, עוני ויתמות. מדי שנה, מסיימים כ-450 ילדים נעדרי עורף משפחתי את לימודיהם ושהותם בפנימייה, ומוצאים עצמם לבדם בעולם. התכנית “משפחה מלווה” משותפת למשרד העבודה והרווחה ועמותת “ילדים בסיכוי” ופועלת על פי מדיניות ומודל ההפעלה של האגף החוץ ביתי במשרד הרווחה.

יחסים אמביוולנטיים

הסיכום היה שלימור מגיעה למשפחה אחת לשבועיים. “זה היה קרוב לפסח, תכננו טיול אוהלים לנגב עם משפחות נוספות, חברים שלנו”, מספרת לימור. “היא באה איתנו, והיה קצת לא נעים בהתחלה. בעצם, היא יצאה לטיול עם אנשים שהיא בקושי מכירה, טיול שכלל לינה באוהלים, שבהם כולם ישנים ביחד. זה היה לכולנו מאוד משונה”.
..
איך הילדים שלכם קיבלו אותה?
“הבנים היו קטנים ופחות הבינו מה קורה. הבת שלנו ולימור הן באותו גיל, והיו להן יחסים אמביוולנטיים. מצד אחד הבת שלנו הכירה לה חברות והן היו יוצאות יחד לבלות בסופ”ש, מצד שני זה הגיע למצבים של קנאה. הנערה מאוד רצתה את הקרבה של המבוגרים, יותר מהילדים שלנו, ויצא שהיא מבלה הרבה איתנו, עוזרת לנו בבית יותר, ואז הבת שלנו התלוננה שזה נראה כאילו אנחנו אוהבים אותה יותר. לאחר מכן היא התלוננה שהנערה כביכול ‘גנבה’ לה את החברות. המצב הזה הלך והדרדר עד כדי כך שלימור חשבה שאולי לא כדאי שהיא תמשיך להגיע אלינו. לשמחתנו, שתיהן הסכימו לשוחח על הנושא בפתיחות. חשבנו יחד מה ניתן לעשות, הגענו לעובדת סוציאלית שעבדה בפנימייה ושוחחה איתן ‘עד שיצא עשן לבן’. לאחר מכן הדברים החלו להסתדר, והיום הן אחיות לכל דבר”.
..
אילו אתגרים והתמודדויות היו לאורך השנים?
אהרוני: “אחד האתגרים היה לשים את האגו שלנו כל הזמן בצד. זה אומר שאנחנו מבחינתנו באים ופותחים את הבית ונוסעים ולוקחים אותה לחו”ל, ואז היא פתאום לא רוצה לבוא ומחליטה להסתגר בחדר או כשהולכים איתה ביחד ברחוב, והיא הולכת הצידה או מאחורינו רק כדי לשמור קצת על בידול. הנטייה הטבעית היא לומר לעצמך ‘באיזה חוצפה?’, ‘ככה מתנהגים?’ אבל צריך להבין מה היא עוברת ומה הדרך שבה היא חושבת, ולא לחשוב על האגו שלנו אלא פשוט לשים אותו בצד, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.
שרית: “אתגר נוסף היה הניסיון שלנו להבין מדוע היא לא משחקת עם הילדים כאשר היא מגיעה אלינו אלא רוצה להיות עם המבוגרים. בזמנו לא היו לנו הדרכות, זה היה ממש תחילת הפרוייקט, והיינו צריכים לחשוב, ולנסות לנחש. לקח זמן להבין שביומיום, בפנימייה, יש סביבה כל היום הרבה ילדים, ובעצם חסרה לה נוכחות של המבוגרים. וגם כאן, זה היה אתגר לנסות להבין מה עובר עליה, ולא רק מה אנחנו חושבים. אתגר נוסף היה הניסיון שלנו לחזק את מערכות היחסים שהיו לה בתוך המשפחה. יש לה אחים שהיא כמעט לא נפגשה איתם וחשבנו לחזק את הקשר. נפגשנו עימם מספר פעמים, היינו בחתונה של אחד מהם אבל זה לא כל כך הסתייע מכיוון כל אחד מהם היה במקום אחר”.
בני הזוג מספרים שבמשך שנים הם אמרו ללימור כל הזמן שמבחינתנם הם המשפחה שלה אבל במשך ארבע שנים היא לא באמת האמינה להם וחיה על מזוודות וסלסלאות. “רק אחרי שהיא סיימה את הלימודים בפנימייה, והבהרנו לה שאנחנו נשארים בקשר, היא ביקשה שנקנה לה ארון קבוע. רק אז היא האמינה שאנחנו באמת משפחה”, הם אומרים.

צריך הרבה סבלנות

אהרוני מציין כל התהליך הוא כמו ריצת מרתון. “אתה לוקח נשימה עמוקה, ומבהיר לעצמך שצריך הרבה סבלנות. כאמור, לקח לנו חמש שנים עד שהיא הייתה מוכנה להודות בכך שאנחנו משפחה. זה היה חיזור מאוד ארוך. תהליך איטי שבנוי מכך שבכל פעם אתה מנסה לגשת אליה, לשוחח עימה, לנסות לעניין אותה בדברים אחרים, ומצד שני גם לתת לה את מרווח הנשימה שהיא צריכה היות ובפנימייה היא לרגע לא נמצאת לבד”.
שרית: “מדי פעם היינו מבלים איתה רק שנינו, משוחחים עימה, דואגים לה. למשל, בררתי איזה אוכל היא אוהבת, ודאגנו שבכל פעם יהיו לה אצלנו מאכלים שהיא אוהבת. זה ממש כמו חיזור שדורש המון סבלנות ותשומת לב. מבחינתנו, רצינו שיהיה לה טוב, לעזור לה, לעמוד במחויבות שלנו, והיה לנו ברור שאנחנו לא מוותרים. מדי פעם היא הייתה אומרת שהיא לא רוצה לצאת אלינו, ואז לא ויתרנו. היינו לוקחים אוכל ובאים אליה לביקור”.
..
ומה היית אומרת לעצמך על מנת להתמודד עם הקשיים?
“היה לי ברור שצריך זמן הסתגלות. אין ספק שצריך הרבה סבלנות, להסתכל כל הזמן קדימה וכל הזמן לשאול – מה עושים על מנת שיהיה לה טוב? אז אני אדפוק בדלת, גם אם היא סגורה, אשאל אם צריך משהו, אפילו כוס תה. אני חייבת לציין שישנן משפחות מלוות שלא ממשיכות כשהילד מגיע לגיל 18 אבל אצלנו זאת הייתה בחירה משותפת. כולנו עברנו תהליך, זה לא היה טבעי בכלל. זה היה מאוד מאגר מבחינת כולם”.
..
מה היו החוויות שהכי השפיעו עליכם בכל התקופה הזאת?
אהרוני: “הילדה עשתה שירות צבאי משמעותי, והיה יום הורים. באנו לשם, והיא, חיילת יפיפיה, הולכת יחד איתנו ליד כולם, ואומרת בגאווה: ‘אלו ההורים שלי’. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה ככה בגאון, בגלוי, ואני בכיתי, היו לי ממש דמעות בעיניים”.
שרית: “לקחנו אותה בפעם הראשונה לחו”ל, עוד כשהיא הייתה בפנימייה. הכנו לה דרכון בהפתעה, נסענו לנמל חיפה, ורק שם סיפרנו לה שאנחנו עולים על אוניה ושטים ליוון. היא הייתה בשוק, עלו לה דמעות בעיניים. זה היה מדהים”.
..
מה קורה כיום?
שרית: “היום אנחנו משפחה לכל דבר ועניין. היא קוראת לנו אמא ואבא, ואנחנו מרגישים שהרווחנו עוד בת. עד לפני חצי שנה היא גרה בבית, ואז החליטה שהיא חזקה מספיק הן נפשית והן כלכלית, והיא שוכרת דירה ברחובות, ועוברת לשם ולומדת ומכלכלת את עצמה. אנחנו בקשר כל הזמן, וכשהיא באה לסוף שבוע היא ישנה פה. היא הבת שלנו, ואנחנו גאים בה”.

לינק לכתבה באתר ווינט: https://www.ynet.co.il/health/lifestories/article/B1yUJ3l3d
טקסט בדיקה

“שמנו את האגו שלנו בצד”. אהרוני ושרית צחור / צילום: פרטי

By | יוני 24th, 2021|