ילדים שהוצאו מבתים מתעללים ולא מתפקדים ונשלחו לפנימיות, מגלים בגיל 18 שאין להם לאן ללכת. עמותת 'ילדים בסיכוי' מציעה להם בית וגם מלווה צמודה, שהופכת להיות קצת כמו אמא: רצה למיון, מגיעה למסע כומתה ואפילו מובילה אל החופה. "בכל מפגש חדש הלב מתרחב. כמו שמרגישים כשמביאים ילד נוסף לעולם"

מאת: מירית קושניר סטרומצה | ידיעות העמק-עפולה 23.07.21

אסקיו היא אחת הנשים שמלוות ילדי פנימיות שמגיעים לגיל 18, עוזבים את המסגרת – ומבינים שאין להם לאן ללכת. עמותת "ילדים בסיכוי" מתחזקת עבורם דירות כשלב מעבר והכנה לחיים. המלוות שמוצמדות להם עושות למענם מה שקצת מזכיר אמא: מייעצות, רצות למיון, מתייצבות בגאווה בסיום מסע הכומתה ואפילו, כשצריך, צועדות אל החופה.

אף אחד לא בא

"לצעיר בלי עורף משפחתי אין עם מי להתלבט. אף אחד לא מחכה לו עם צלחת חמה, ובסיום קורס, כשהורים אחרים מגיעים עם אוכל וחולצות מודפסות, אליו אף אחד לא בא", אומרת אסקיו (47) רכזת התוכנית בדרום ובירושלים, תושבת בית חשמונאי ואם לארבע בנות. בהכשרתה היא מטפלת באמנות והבעה, ולעמותה היא הגיעה לפני תשע שנים.

"לילדים שמגיעים אלינו יש הורים בכלא או באשפוז פסיכיאטרי. יש גם יתומים וילדי עובדים זרים שאין להם מעמד", היא אומרת. "כשהם זוכים בפרס וקוראים להם לבמה, ובקהל אין אף אחד מבני משפחתם, אנחנו עושים את זה למענם. גם כשהפתיל הקצר גורם להם לבצע נפקדות או עריקות מהצבא, אנחנו עושים הכל כדי שלא ינשרו".

כשהפנימייה המגוננת נשארת מאחור, ברגע אחד צצים כל הקשיים. "פתאום הם צריכים לבשל ולכבס לעצמם, להתקשר לקופת חולים, ואין מדריך שמעיר אותם בבוקר". אומרת אסקיו" זה 'בום' רציני ועם זה אנחנו מתמודדים בדירות. יש צעירים שאין להם איפה לגור. לאחרים יש בית, אבל אין בו עידוד או יד מכוונת, אלא בעיקר עוני, הזנחה וניכור.

"אצלנו הם יכולים להיות במשך השירות הצבאי ובשנה שאחריו. הם לומדים להיות אזרחים שווים, תורמים לחברה ובריאים בנפשם, על אף הצלקות הנפשיות. זו זכות להיות עוגן עבורם. היתה צעירה מרקע קשה, עם כוחות של וונדר וומן, שהגיעה אלינו אחרי שהעיפו אותה מפנימייה באמצע י"ב. עשיתי איתה תהליך מטורף והיא מבחינתי כמו בת שלי. ליוויתי אותה כשהתחתנה והילדות שלה קוראות לי סבתא קרן. לפני שלושה שבועות היא סיימה תואר ראשון בראיית חשבון וכלכלה. לטקס סיום התואר, המשפחה שלה פתאום הגיעה". אסקיו מלווה בנות בהריון, וגם בהפלות אם צריך. בעמותה קוראים לה "המלווה של החתונות", כי ליוותה במשך שנים דירה לצעירות מהמגזר הדתי־לאומי, שמרה עם כולן על קשר, ולא פספסה אף חתונה. לא מזמן קיבלה אסקיו הזמנה לטקס קבלת דרגת סרן מצעירה שליוותה."אני מכורה לצעירים האלה". היא אומרת. "הקשר לא בהכרח אינטנסיבי, אבל כשהוא נשמר לאורך זמן, הוא נותן המון להם וגם לנו".

לרוץ לחדר מיון

אתי לוזון־בן עמי (54) מתגוררת בטבעון ומלווה 20 צעירים בשלוש דירות בעפולה. בהכשרתה  היא פסיכותרפיסטית ומתמחה בטראומה וחרדה. לפני תשע שנים עזבה את תחום הפקת האירועים והגיעה לעמותה, ומאז זכתה לשלל כינויים, ביניהם "אמא של הלב" ו"אמא מבחירה".

"לפעמים אני שואלת את הצעירים איך להציג את עצמי, למשל אצל הרופא", היא אומרת. "חלקם מציגים אותי כאמא ואז לא צריך לספק הסברים, וחלק ממש לא אוהבים את הרעיון וקוראים לי פשוט אתי. אין שום אינטרס באהבה שלי אליהם ואני לא מחכה לתמורה, מהות העבודה היא שהאדם שמולי יתקדם בחיים ויוכל להיות מאושר ומשמעותי".

היא זמינה עבורם 24/7 וכבר קרה שהוזעקה באמצע הלילה כשנשפכו על צעיר מים רותחים, והיא מיהרה איתו לחדר מיון. "הבית צריך מבוגר אחראי, והצעירים זקוקים למישהו שיישא איתם את המשא. גם אם זה אומר לקום בארבע לפנות בוקר ולנסוע בשבילם עם צידנית אוכל לסיום מסע כומתה. אני עושה איתם כל מה שאני עושה עם הילדים שלי – מלמדת איך מחפשים עבודה, איך מתכננים תקציב כלכלי, הולכת איתם לקנות בגדים. פעמיים בשנה אני עושה אצלי ארוחות חג ל ־ 30 איש ומזמינה גם צעירים שעזבו את הדירות. וכששני צעירים שלי התחתנו, אירגנו התרמה ועשינו חינה יפה. צעירים שלנו עזרו בבישול וזה היה סופר מרגש".

והחלקים היותר מאתגרים?

"יש סיפורים קשים, המון טראומות על רקע התעללויות. צריך להכיל את החרדות, לתת כלים להתמודד ולחבר את כל זה למציאות. למדתי להיות איתם בתוך הכאב ולא לשפוט. להבין שאם לא הלכו לעבודה, זה בגלל שיש משהו שמעכב. אני יכולה להיעלב כשצעיר שליוויתי ארבע שנים עוזב ולא מסתכל לאחור, אבל אני מבינה שזה היה תפקידי בחייו, וגם זה בסדר. לפעמים אחרי שנתיים אני מקבלת הודעה: 'בזכותך למדתי מה זה להיות בקשר עם בן זוג' וגם אני לומדת מהם. בזכותם למדתי לקבל את החלקים שאני פחות אוהבת בעצמי".

עצות בענייני זוגיות

"כשאני פוגשת לראשונה צעיר אני חושבת לעצמי, איך הלב שלי התרחב ויש בו מקום לעוד אחד". אומרת אוסי זינגר, מלוות דירות בחדרה ונתניה. "בדיוק כמו שמרגישים כשמביאים ילד נוסף לעולם".

זינגר (54) אם לשלושה, מתגוררת בבת חפר. לעמותה היא הגיעה לפני חמש שנים מהעולם העסקי, לאחר שעבדה בחברת טבע. "משמעות הדיור היא בעיקר קשר עם מבוגר משמעותי", היא מסבירה, "אני פועלת מתוך הבנה שלצעיר אין הורים שמהם הוא לומד איך מתנהגים. אני אמורה להיות עבורו מודל להתנהגות, ומתוך הסיטואציה הלא טבעית אנחנו מייצרים משהו טבעי, אני מלווה אותם כמו את ילדיי, מול המפקדים בצבא, מול קושי חברתי, נותנת רוח גבית ועוזרת במיצוי זכויות. אני מגיעה פעמיים בשבוע לדירה, קונה איתם בגדים, מייעצת בענייני זוגיות. זו עבודה של לב ורגש. חלקם כבר בני 27 ועדיין מרימים טלפון להתייעץ. בסיום השירות הצבאי אנחנו מסייעים במציאת תעסוקה, מלגות, הכוונה ללימודים, ובכל כלי שיעזור להם לצאת לעצמאות".

את מרגישה שאת נשאבת לתוך חייהם?

"בהתחלה נשאבתי מאוד. חזרתי הביתה והסיפורים המשיכו לגור בי באופן טוטאלי. בהמשך הבנתי שאני צריכה להיות רגישה במידה הנכונה אבל גם מעט מחוספסת. לפעמים אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מסיפור שמציף אותי. לימדתי את עצמי להקשיב, לעזור ולכוון, אבל גם לזכור שזו עבודה. אני זמינה תמיד עבורם, כמו אמא שלא תעלה בדעתה שלא לענות לילד שלה בתשע בערב כי היא עייפה. כמו תמיד עם אנשים, יש צעירים שאתה מחבב מיד ויש כאלה שאתה לומד לחבב, ותמיד בסוף ליבי יוצא אל כולם. ככל שמתהדק הקשר, אתה גם מתאהב".

חצי אמא, חצי חברה

הצעירים שנטע כורזים מלווה בעמותה, נהנים איתה גם מרכיבה טיפולית על סוסים. כורזים (44) נולדה וגדלה בסלובקיה ועד גיל 12 לא ידעה שהיא יהודייה. היא עלתה לארץ עם תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית ובמשך שנים עסקה ברכיבה טיפולית. מאותם ימים נשארו לה שני סוסים שנמצאים במשק פרטי של שכן במושב, והצעירים מגיעים לרכוב פעמיים בשנה. היא מתגוררת בבית חשמונאי ואם לשלוש בנות, ולפני כארבע שנים החליטה לחזור לעשייה חברתית והגיעה לעמותה: "רציתי לתת מעצמי. במקום שממנו באתי לא היו פנימיות וחשבתי שאוכל לעזור והייתי מאוד אופטימית, אבל היו התנגדויות וחוסר אמון מצד הצעירים, שכבר חוו קשרים עם אנשים שנכנסו לחייהם ועזבו. העמותה מאוד תומכת, גם במלווים, ובהדרגה צברתי ניסיון. מה שחשוב הוא שאותו צעיר ייצא מהדירה מוכן לחיים. לפעמים גם נשאר משהו בלב. לפני זמן קצר התקשר אלי מישהו שעזב, ושיתף בלבטים לגבי זוגיות חדשה. דיבר בגילוי לב, שאל שאלות, ואני אמרתי את מה שחשבתי, כדודה, אולי כחצי אמא או חצי חברה. התגובה שלו היתה 'ידעתי שמה שתגידי יעזור לי'. בקשר כזה אפשר להתקשר באופן חופשי גם אם לא סדיר, ואז אני יודעת שאם אגיד כמה אני גאה בו, זה ימלא ויטעין אותו. העבודה גם הפכה אותי לאמא טובה יותר. כשהתחלתי לעבוד הילדות שלי היו קטנות ופתאום ראיתי לאן אנחנו הולכים, כמה חשוב מה שנותנים לילדים כשהם קטנים וכמה חשוב להיות שם ברגעים הקריטיים, ובכלל".

יוצאים לבד לעולם

בישראל חיים כ־ 7,000 ילדים בפנימיות לאחר שהוצאו על ידי רשויות הרווחה מבתים שאינם מתפקדים. כ־ 20 אחוז מהם נעדרי עורף משפחתי. מדי שנה מסיימים כ־ 450 מהם את לימודיהם ושהותם בפנימייה, אורזים את חייהם לתוך שקיות ויוצאים לבד לעולם. הדירה הראשונה בתוכנית "גשר לעצמאות" נולדה לפני 16 שנים מתוך צורך קיים בשטח. דירות שלושה חדרים מאכלסות שישה צעירים. תחילה התקיימו הדירות על ידי העמותה בשיתוף הפנימיות, חלק פעלו מטעם מהעיריות וצה"ל, ובמשך השנים האחריות התרחבה והוקם גם לובי ממשלתי. הנסיבות מכנסות לעתים בחדר אחד סטודנטית לצד צעירה שמסדרת סחורה בסופרמרקט. יש דירות למגזר החרדי, לדתיות לאומיות, לבנות עם רקע חרדי שיוצאות בשאלה, ולכאלה שיצאו מכתות.