למה לא אמרת

פתיחה

מושיבים את הקבוצה במעגל.
בוחרים שלושה מתנדבים ומבקשים מהם לצאת לרגע מחוץ לחדר.

בינתיים מסבירים לקבוצה את המשחק:

• המשימה של המתנדבים תהיה לגרום לכל הקבוצה לקום יחד מהכיסאות.
• המשימה של הקבוצה היא לקום רק אם המתנדבים יאמרו את המשפט: “שתו מים!” או “צריך לשתות מים!”
  אין לגלות למתנדבים את הכלל מראש.

שלב א – המתנדב הראשון

מכניסים מתנדב אחד. הוא מנסה לגרום לקבוצה לקום, בדרך שלו.
הקבוצה לא קמה, אלא אם נאמר המשפט המדויק.

אם חלק מהקבוצה קמים, או אם לא כולם קמים יחד, המשימה אינה נחשבת כהצלחה.

במידת הצורך, אפשר לכוון את המתנדב בעדינות דרך שאלות כמו:

• איך אפשר לדעת מה הקבוצה צריכה?
• מה עושים כשלא יודעים?
• יש משהו שאפשר לשאול?

המטרה היא לאפשר לו להגיע בעצמו להבנה שהדרך להתקדם היא לשאול.

שלב ב – שני המתנדבים הנוספים

לאחר סיום הסבב הראשון, מוחאים כפיים למתנדב הראשון ואף אפשר לומר לו מילות עידוד.
כעת, מכניסים את שני המתנדבים הנוספים יחד, מבלי להסביר להם מה קרה קודם.
הם מקבלים את אותה משימה: לגרום לקבוצה לקום יחד.

מעניין לראות האם יפנו למתנדב הראשון, האם ישאלו את הקבוצה, או האם ינסו שוב לפתור לבד.

שלב ג – עיבוד ושיח

לאחר סיום ההתנסות, יושבים לשיחה קצרה עם הקבוצה:

• איך הרגישו המתנדבים במהלך המשימה?
• מה עבר לכם בראש כשלא הצלחתם?
• באיזה שלב חשבתם לשאול? ואם לא שאלתם – מה עצר אתכם?
• איך הרגישה הקבוצה בזמן שהחזיקה במידע ולא גילתה?
• למה לפעמים קשה לנו לבקש עזרה, גם כשזה יכול לקדם אותנו?
• האם בקשת עזרה נתפסת אצלנו כחולשה או כחוזקה?
• באילו מצבים בחיים אנחנו מנסים להסתדר לבד למרות שהיה יכול לעזור לנו לשאול?