כל ישראל ערבים זה לזה

פתיחה

שואלים: מהי אכפתיות? מה אתם מרגישים כשאכפת לכם? (כשאכפת לי, אני מרגיש לא בנוח לגבי המקרה, אני מרגיש שזה מפריע לי, אני מרגיש כעס, כאב…)

הפער שבין אכפתיות לנקיטת פעולה

מבקשים מכל החניכים להרים את יד ימין כשכף היד סגורה (בצורת אגרוף).
מקריאים את המקרים המפורטים בהמשך.
כל פעם שחניך מרגיש שאכפת לו הוא מרים אצבע אחת.
לאחר חמישה מקרים נבדוק כמה אצבעות מורמות ונבקש מהחניכים להניח את יד ימין (בלי להחזיר את האצבעות המורמות) ולהרים כעת את יד שמאל .
נקריא את אותם מקרים והפעם נשאל: האם תעשה משהו בנידון?
נראה שכעת מספר האצבעות המורמות יהיה קטן יותר.
נשאל את החניכים למה לדעתם קיים פער. אם אכפת לנו, למה אנחנו לא תמיד נ פעל כדי לשנות?
למה לא תמיד נבחר לעשות משהו בעניין? עד כמה נוכל לבוא בטענות כלפי מישהו אחר שלא פעל? עד כמה באחריותנו לעשות משהו בנידון? עד כמה באפשרותנו?
בואו נחשוב יחד! איך היינו מרגישים לו יכולנו לשנות ולהתערב? איזו השפעה היתה לכך על התחושה שלנו? על החיים בקבוצה? על כל אחד מהחברים?

מקרים לדוגמא:

• כששיחקת כדורגל במגרש ראית ילד מהקבוצה שלך עומד בצד עם דמעות בעיניים
• שני ילדים מהקבוצה מגיעים באופן קבוע באיחור לחדר האוכל ולא נשאר להם מה לאכול.
• פח הזבל בקבוצה עולה על גדותיו…
• יש ילד בקבוצה שכולם קוראים לו בשמות גנאי.
• המוכר במכולת נתן לי בטעות עודף בסכום גבוה מהמגיע לי.

סיכום

נסביר את המושג ” כל ישראל ערבים זה לזה”- כל אחד מעם ישראל צריך להרגיש אחריות, קרבה ודאגה לחברו.
אני לא יכול להמשיך לשחק ולהתעלם מכך שראיתי את חברי בוכה. אני לא יכול להמשיך לאכול כשאני יודע שמישהו מהחברים שלי ילך לישון רעב וכו’…

ערבות הדדית היא קבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד.
במקרא ישנה פרשיה בולטת בנושא זה: כשכבשו ישראל את עבר הירדן המזרחי, בקשו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה להקדים ולהתנחל שם, עוד לפני כיבוש עבר הירדן המערבי על ידי אחיהם משאר השבטים. משה רבנו גער בהם ודרש מהם לגלות מעורבות הדדית . הוא חייב אותם להשתתף בכיבוש עבר הירדן המזרחי ורק אחר כך לשוב לנחלותיהם בעבר הירדן המזרחי. חז”ל ניסחו זאת בפתגם הידוע: “כל ישראל ערבים זה בזה” (ספרא, בחוקותי, ז)

למשל הספינה – לחצו כאן